לפני כמה שנים, כשהתחלתי לחשוב על לימודים מתקדמים, לא הייתי בטוחה לאן לפנות. מצד אחד, הרגשתי שיש לי הרבה מה לתת בתחום הטיפולי. עבדתי שנים עם ילדים ונוער, וראיתי כמה הכלים הלא-מילוליים של יצירה ואומנות פותחים דלתות לנפש. מצד שני, כאישה חרדית ואם למשפחה, חששתי מהתהליך – מהשילוב בין עולם הלימודים לאורח החיים שלי.
לא רציתי לוותר על השאיפות שלי, אבל גם לא על העקרונות שהיו ועודם חשובים לי. שמעתי על נשים אחרות שחוו קושי למצוא מסגרת שתתאים להן – לא רק מבחינת תוכן, אלא גם בסגנון הלימוד, בסביבה, בצורת ההוראה.
הפגישה ששינתה הכול
אחת החברות הטובות שלי סיפרה לי על חוי ארנפלד. בהתחלה לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות – עוד משרד, עוד ייעוץ, חשבתי לעצמי. אבל בכל זאת התקשרתי, והשיחה הראשונה איתה פתחה לי עיניים. חוי הקשיבה. באמת הקשיבה. לא ניסתה לדחוף אותי למסלול כלשהו אלא שאלה מה באמת מעניין אותי, איפה אני מרגישה שאני פורחת, מה החלומות שלי, ואיך אני רואה את עצמי בעוד כמה שנים.
היא לא שפטה אותי ולא ניסתה לעצב אותי לפי תבנית מוכנה מראש – אלא עזרה לי לזקק בעצמי את מה שמתאים לי. פעם ראשונה הרגשתי שאני לא צריכה לוותר על חלקים בי כדי להתקדם.
הדרך שהובילה אותי ללימודים מתקדמים
אחרי שיחה מעמיקה ומיפוי צרכים, חוי המליצה לי לבדוק אפשרות של לימודים לתואר שני בתרפיה באומנות. זה היה נשמע כמו חיבור טבעי למה שאני כבר עושה – רק ברמה אחרת לגמרי. האפשרות ללמוד במסגרת שתומכת בי כאישה חרדית, מבלי להתפשר על הרמה האקדמית – הייתה בדיוק מה שחיפשתי.
היא ליוותה אותי בכל שלב – מהרישום, דרך הסיוע הבירוקרטי, ועד לרגע שבו התיישבתי בכיתה ביום הראשון ללימודים. הכול היה מסודר, מתואם, מתחשב בלוח השנה שלנו, בימים המורכבים ובצרכים האישיים של כל אחת מהנשים שלומדות איתי.
כיתות שמותאמות לנשים כמוני
לאורך כל הדרך, הרגשתי שמישהו חשב עליי – לא כעוד סטודנטית במסה, אלא כאדם שלם. מערכת השעות הותאמה לחיי כאם, ההפסקות היו בנקודות נוחות, המרצים הבינו מי אנחנו והיו פתוחים לגישור בין עולמות. חוי דאגה לכך שכל המרצים יעברו הדרכה מקדימה על מאפייני המגזר החרדי, מה שאיפשר דיאלוג פתוח ומכבד.
גם הסטודנטיות סביבי, כולן נשים חרדיות שמבקשות להתפתח ולהתמקצע, תרמו לסביבה לימודית תומכת ואכפתית. נוצרו חברויות חדשות, רשת קשרים חזקה, ובעיקר תחושת שייכות שלא הכרתי במסגרות אחרות.
השינוי שעברתי – בפנים ובחוץ
כיום, אני לקראת סיום הלימודים שלי. אני כבר רואה איך הכלים שאני מקבלת משפיעים על העבודה שלי בשטח – אבל יותר מזה, אני מרגישה איך אני השתניתי. למדתי להביע את עצמי בצורה אחרת, להעמיק, לנתח, להבין את מה שמתרחש מתחת לפני השטח – גם אצלי וגם אצל המטופלים שלי.
אם הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים האם הייתי מסוגלת לעבור תהליך כזה – לא בטוח שהייתי מאמינה. אבל בזכות חוי ארנפלד, קיבלתי את ההזדמנות הזו בדרך שתואמת את הערכים, את המשפחה, ואת מי שאני.
התשובה לשאלה הגדולה – למי זה מתאים?
אז אם את שואלת את עצמך האם תואר שני בתרפיה באומנות מתאים לך, הנה התשובה: הוא מתאים לך אם את מרגישה שיש בך רצון לעזור לאחרים, אם את מאמינה בכוח של אומנות ככלי לריפוי, ואם את מחפשת מסגרת שתכיל אותך באמת – מכל הבחינות.
המסלול הזה מתאים למי שכבר צברה כלים בעבודה עם ילדים, נוער או מבוגרים, ורוצה להעמיק את היכולת שלה להבין, להכיל ולכוון. הוא מתאים לנשים חרדיות שלא רוצות להתפשר על איכות, אבל גם לא על הזהות שלהן. והוא מתאים במיוחד למי שמרגישה שזה הזמן לפרוץ קדימה.
כמה מילים אחרונות ממני
אם יש לך תחושת בטן שזה הכיוון שלך – אל תתעלמי ממנה. הדרך אולי נראית ארוכה, אבל כשיש יד מכוונת, כמו של חוי ארנפלד, היא הופכת לאפשרית – ואפילו מרגשת. אני יודעת, כי אני שם. ואני מזמינה אותך לבוא בעקבותיי – את לא לבד.
